פרשת בהעלותך תשנ"ח.

ענוותנותו של משה.

חוסר מודעות מלגב ומלבר. ציפורה אשתו – מודעות

מרים – מודעות. האישה היא המעניקה לגבר מודעות מבחוץ, ומסייעת לו לבטא את המודעות שבפנימיותו. היא שהוציאה, על ידי האכלת האדם בפרי האסור, ועקרה את הדבקות השלמה והפנימית, וחשפה את האדם במודעות.

לשלושה אישים מיחס המקרא את מדת הנבואה. דוד, אברהם ומשה. דוד אמר "ואנוכי תולעת ולא איש".

אברהם אמר "ואנוכי עפר ואפר". משה אמר "ונחנו מה..."

בדירוג הענוה מודיעה התורה "והאיש משה ענו מכל האדם אשר על פני האדמה" ההבדל בין סוגי הענוה משקף דרגות שונות ביסוד ההגדרה של הענוה. הענו המוחלט הוא מצב חסר מודעות באגו מבחוץ ומבפנים.

ענו אינו אמור לדעת שהוא ענו. ואין הסביבה מכירה בענוותנותו.

אין לו הכרה ומודעות בעצמו ובסביבתו כמציאות נתונה, שלה מאפיינת חוקים, וכללי תיפקוד משל עצמם. המציאות כולה היא תופעה א-לוהית דרך ההתערותא דלעילא בלבד. היוזמה האנושית הנחוצה כדי לעורר את השפע הא-לוהי היא המודעות וההכרה, המתבטאת בשאלה החוקרת את מהות הקיום. הצד השני, הטוב, של שאלת דקרט, שאלה שיש בה שיא הגאוה האנושית שכל מה שלא עובר דרך מבחן ההכרה של האדם, אינו קיים.

אצל משה, ההיפך הגמור. כל מה שאדם יכול להתייחס למציאות, הוא יצירה והתעוררות של ההכרה השואלת ומחפשת את הגרעין והנוכחות הא-לוהית שתופיע מאליה, ואין צורך בסייוע של ממש מצד האדם. כשבנה משה את המשכן היה צריך להראות לו צורות של אש. צורות שהם מעשי ה'. ומשה רק נראה כמקימו. כך ראה משה את המציאות חומר גלם בלבד. על האדם להעניק לו משמעות ולעבד אותו לנוכחות א-לוהית בכוחותיו שלו. לכן אנו מתפללים לא-לוהי אברהם ולא לא-לוהי משה, משום שקשה לאדם להתייחס למציאות כנוכחות אבסולוטית. לאברהם היו בקשות יסוד מינימליות "הנה אני הולך ערירי.." במה אדע כי אירשנה. ליעקב בקשות ותלות בצרכי הקיום היסודיים בפירוט רב יותר.. ונתן לי לחם לאכול וכו'. לקידוש החומר תוך הכרה בצרכי הקיום, לכך מכוונת היהדות. ולכן התייחסותנו לאבות. אצל דוד מופיעות בקשות על כל צרכי הקיום ממש, תוך היקף מושלם. שיטה המתאימה לכל דרגת יכולת של התייחסות, ושוה לכל נפש. דבר המבטיח את המשכה הנצחי. דוד מלך ישראל חי וקיים.

משה יודע שאין לו צורך בהדרכתו של חותנו, ודי לו לשיטתו בניסי ההדרכה הגלויים של הארון ועמוד הענן. משה מבקש "והיית לנו לעיניים" שיהיה יתרו לעד, שיספר לעולם על צורת חיים הבנויה על המציאות הקדושה, ללא כל הזדקקות לסיוע ממציאות טבעית כל שהיא. יתרו מסרב משום שהתקשה לעכל מציאות ערטילאית ללא יחס אל החומר כלל. ויהיו העם כמתאוננים: גם העם התקשה להתייחס למציאות בדרגתו של משה. ה' כעס בפעם הראשונה והעניש. ותאכל אש בקצה העם. משה לא הביע את דעתו בפעם הראשונה, משום שלא ירד לסוף דעתם, ולא הבין שהתלונה התייחסה לפקפק באפשרות ההליכה בדרך. פקפוק בעצם העקרון עצמו. כשהתלוננו על המן השייך כולו לשיטתו של משה ומאפיין אותה כדוגמא מושלמת. מן הוא.

.2

פרשת בהעלותך תשנ"ח.

התייחסות אל המציאות הבסיסית ביותר כאוכל, לא בדרכי הטבע, אלא בשאלת מה ה' א-לוהיך שואל מעמך. מן הוא. מצב ההופך למציאות אך ורק דרך המציאות שמעניק לה האדם מאיכותו הפנימית. מצב של אוכל חסר מאפיינים משל עצמו. בני אדם שלא בדרגתו של משה יכלו להתייחס לדברי אוכל כמציאות משל עצמם, אף הפשוטים שבהם. כבצלים ושומים. משה מתלונן מאין יקח להם בשר, ומתקשה לשאתם על זרועותיו. משה מסרב לוותר ולרדת מן המציאות הא-לוהית המוחלטת כפי שהוא ראה אותה. אין הוא רואה עצמו מסוגל להתייחס למציאות שלה כללי קיום טבעיים פחותים מכללי הקיום הא-לוהיים. אין לו יכולת לגדלם שלב אחרי שלב כגידול ילדים. הוא מסוגל להנהיג בעלי מדרגה בעבודת ה' בלבד. לא דרך התייחסות לצרכי קיום טבעיים. משה לא מודע לדרגתו, וסבור שאין בה ערך שאינו מתאים לכל אדם בכל דרגה. גם אהרן ומרים אינם מכירים בדרגתו, עד שמגלה להם ה' בכבודו ובעצמו, שלמשה בלבד מותר להיות בדרגה זו, ואין הוא שוגה באשליות. אבל בפרשה מסר שיהדות מסוגלת להתייחס ולקדש כל מציאות, בכל דרגה שהיא משה מעדיף להנהיג עם של נביאים. מי יתן כל עם ה' נביאים.

עניין שבעים הזקנים שיתפרנסו ממשכורתו של משה, בא ללמד שאמנם על משה לרדת בעצמו אל העם, אף במחיר וויתור על דרגתו, לטובת דרגות של מציאות א-לוהית נמוכות יותר משלו.