פרשת מטות-מסעי תשנ"ח

האמביוולנטיות שבקיום האנושי.

(פנים וחוץ) ככל שמעמיקים בפנימיות האישיות כן תגבר האמביוולנטיות.

בטחון והשתדלות, גזרה – ובחירה, קיום – וייעוד, הווה – ועתיד, מצוי – ורצוי.

לחשוב את… ולחשוב על… מה אמיתי יותר: רגש השמחה או הצער. במציאות הרגשות מצוי הרגש במתח הנוצר משניהם.

אולי אפשר לייחס הבדל בין שבועה לנדר. הנדרים חלין על דבר מצוה משאין כן שבועה, שאוסר את עצמו (ולא על עצמו) בדבר פלוני, שאומר שבועה שלא אשב בסוכה, ומכיון שהוא מושבע ועומד מהר סיני לעשות המצוה. אין שבועה חלה על שבועה, ואינו יכול להפקיע גופו מחיובו, ...אלא קיימא לן; אין נשבעין לעבור על המצוות. ולעיל באותה אות: ... שבנדרים הוא אוסר החפץ עליו, לכך אין זה נראה כנודר לבטל את המצוה. שהרי על עצמו לא קיבל מאומה, אלא את החפץ אסר עליו, ואם יקיים המצוה הרי היא רק מצוה הבאה בעבירה. מה שאין כן שבועה שעניינו הוא שאוסר את עצמו הדבר פלוני" ראה תורה תמימה פרק ל' מטות. אות י"ז. ועיין רמב"ן על פרשתינו המחלק בין נדרים לשבועות שהנודר נשבע בחיי המלך, והשבועה נשבע במלך עצמו. ונראה שזה ההבדל בין לחשוב את... ולחשוב על.

שהשבועה היא התקשרות עם הדבר עצמו. לחשוב את... והנדר הוא לחשוב על. מבחוץ, חשיבה אובייקטיבית.

ענינה של היהדות מתמקד באמביוולנטיות של הקיום. מכאן הרושם המטעה, שליהדות גישה פרגמאטית והיא כביכול חסרת עקרונות ואידיאלים רוחניים. ההלכה עוסקת במסלול העובר בין שני קצוות הפכיים משלימים, ואין לה ענין באחד מהם, לעומת הקצה האחר. גדול לימוד או מעשה גדול, חוקרת הגמרא, ומגיעה למסקנה שגדול לימוד שמביא לידי מעשה. ואין חקירת הגמרא עוסקת בעדיפות בין האמצעים והמטרה. המטרה היא העיקר, ותלוי במצב, יש שהאמצעי הוא המטרה. חלק ממנה. התורה עוסקת בנקודת המפגש בין התאוריה והמעשה, בין העצב והשמחה. ,,רק, שחק ובכה" רבי עקיבא בראותו שועל יוצא מבין חרבות קודש הקדשים. בכה נוכח החורבן, ושחק על קיום הפסוק שועלים ילכו בו, למד מזה שהפסוק על הגאולה העתידה, יתקיים אף הוא. עת לכל חפץ. לכל עת ולכל זמן. אין המצב עצמו אמביוולנטי. כל מצב מקדש את מקומו.

אלא שהגישה היהודית דורשת את החוויה הנוצרת מתנועת המטולטלת בין ההפכים, בין השימור העצמי והיצירה. בין הבתוך – האהבה ובין העל, היראה. בין לחשוב את. והאדם ידע את חוה אשתו, ובין האבחנה בין טוב לרע, שנוצרת מן החשיבה על טוב ורע. בין אשר קדשנו במצוותיו וצוונו על... וצוונו ל...

חוה שגרמה להפרדה בין האת והעל על ידי שגרמה לאדם לאכול מעץ הדעת על, היא המגלית עד היום את האמביוולנטיות. לכן היחס אל האשה יוצר אמביוולנטיות בין האני והאחר, מפגש בין אינטרסים מנוגדים בין החומר והרוח, העקרונות והמציאות, בין האובייקט והסובייקט, כאשר צומת המפגש הוא היסוד האנושי הנוצר מן המפגש בין הזכר והנקבה, שבו נולדת

.2

פרשת מטות – מסעי תשנ"ח.

ההתיחסות מן ההשתייכות. מכיוון האמביוולנטיות שבהלכות המתיחסות להתנהגות האנושית יש נבל ברשות התורה. ויראת מא-לוהיך. ולפנים משורת הדין וכו'. מכאן פקוח נפש דוחה כל התורה כולה. מכאן ההחמרה בפיקוח נפש, מול ההחמרה במצווה הכתובה. מכאן סכנתא חמירה מאיסורא.

מכאן טהרת כלים הוא דחמיר-שפיכות דמים הוא דזל. מכאן התורה שבעל פה קובעת את התורה שבכתב. . משום שהקובע את ההלכה הוא חכם החי את המציאות ולא הספר הכתוב...

מכאן הטעות שנוצרה אצל רבים, התופסים צד אחד ומתעלמים מן הצד האחר, שבתקופת מנדלסון הבינו את היהדות כספר חוקים מעשיים-טכניים ללא רוחניות וללא אידיאלים ועקרונות-על מצד אחד, ושיטות רפורמיות למיניהן שהתעלמו מן ההלכה מכל וכל, וראו ביהדות עקרונות ותאוריות ללא יישום במציאות. ואכן, שיטות אלו אינן אלא תוצאה מתפיסת היהדות המכניסטית החיצונית, המתעלמות מן המציאות מכל וכל, וכופים עליה את ההלכה הכתובה ללא התחשבות אנושית וללא גמישות מעשית.

אמביוולנטיות בפרשה. נקמת ה' במדינים הפכה לנקמת בני ישראל במדינים. ויקצוף משה, למרות שמחת הנצחון: אמביוולנטיות של בני גד ובני ראובן. והקדמת גדרות לצאן, לבתים לטף. ובנות צלופחד שמשה לא ידע מה יענה להן בגלל הדו משמעיות שייצגו הנשים. ובפרשת מסעי אלה מסעיהם למוצאיהם ואלה מסעיהם למוצאיהם.ויסעו ויחנו.המציאה המתרוצצת ושונאת את הקיבעון. ילכו מחיל אל חיל. גמישות דינמית, היא המאפיינת את היהדות.

שבע יפול צדיק-וקם. הכשלון אינו בחטא אלא בקבעון לצד החטא. התשובה היא תנועה בין החטא והמצוה. לכן מהווה היחס אל האשה נקודת מוצא ואחיזה בקיום. מכאן שאין להבין את היחס אל האשה ללא תאוריה תומכת, ואין להבין אותה רק על ידי נוסחאות. מכאן שספר על זוגיות צריך להכיל גם תאוריה וגם תאור מקרים.

האמביוולנטיות של הגבר זורמת על ציר התאוריה

האמביוולנטיות של הנקבה זורמת על ציר המציאות.

הצירוף של שניהם יוצרת הרמוניה אמביוולנטית.