פרשת נשא תשנ"ט

דיני נזיר וסוטה ויולדת חייבים בקרבן חטאת לא בגלל שחטאו אלא בגלל שאין התורה מתייחסת בעין טובה לנדר, לאיסור שאדם קופץ ואוסר על עצמו. " דייך מה שאסרתך תורה". ועוד יש להוסיף שאין כאן חטא ברמה הנורמטיבית אלא חטא אינדיווידואלי – סובייקטיבי, וההבדל ביניהם נראה לי שחטא נורמטיבי- אובייקטיבי חל עליו עונש לא רק על שעבר על איסור, אלא שהעבירה מחייבת תגובה שמא ילמדו גם אחרים מעובר העבירה ולכן מענישה התורה גם "למען ישמעו וייראו " משום שקיימת סיבתיות בין העבירה והעונש. בעוד שאצל שלושת אלה אין חשש שילמדו מהם משום שאין כל אחד עלול להיקלע למצב זה ולהסיק מסקנה דומה למה שהסיק אותו אדם אלא מסקנה הפוכה. יולדת צפויה להגיב בשמחה ולא בכעס. סוטה, אין לבעל נתונים המצדיקים חשד באשתו דווקא. ונזיר אינו מחוייב להזיר עצמו מן היין אלא רק לאחר שבדק בפנימיותו וחש תחושה סובייקטיבית שהוא עלול להגיב תגובה מזיקה, אבל אין חששות אלה סמוכות על שולחן האובייקטיביות.

...כה תברכו... יברכך. יאר. ישא. " גמ' שבת פ"ט. : כשעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שהיה קושר כתרים לאותיות. אמר ( הקב"ה למשה) משה, אין שלום בעירך? אמר ( משה) לפניו, רבש"ע, כלום יש עבד שנותן שלום לרבו? אמר לו (הקב"ה ) מכל מקום, היה לך לסייעני. מיד, ועתה יגדל נא כוח ה' כאשר דברת לאמור (במדבר י"ד) ראה בעקידת יצחק על הפרשה דבריו המאירים. השלום כדבר המעמיד, כחוט המקשר בין ניגודים. והדברים קולעים לגישתנו המבוססת על שני כתובים המכישים זא"ז עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם.

הקב"ה קושר שתי אותיות בראשם:. ז' והופכם לח'. מה שייכות קשירת כתרים לאותיות עם עניין השלום. לכאורה נראית התמונה כך: משה עולה למרום ואינו מוצא לנכון לומר שלום בראותו את הקב"ה עוסק במה שעוסק, ללא קשר עם עיסוקו, פונה הקב"ה למשה ומעיר לו על חוסר נימוס- כביכול. משה עונה בהמשך לטענת הנימוס, שאין זה מנומס שהקטן יתחיל בדיבור עם הגדול " עבד אינו מתחיל בדיבור לפני רבו. על כך עונה הקב"ה: היה לך לסייעני. תשובה לא מובנת, שלא לעניין דרכי הנימוס. משה "מסייע" לקב"ה בפסוק ועתה יגדל נא כוח ה' וכו'. הסייפא אינה שייכת לכאורה לרישא.

נראה שהפירוש למדרש פליאה זה הוא כדלקמן: האותיות ו' ז' י' הם חסרי בסיס ונראה כתלויים על בלימה. יציבותם תלויה בהיותם נספחים כתנועה לעיצורים שלפניהם. כל זה נכון לגבי ו' י' אבל ז' היא עיצור ולא תנועה, והיא חצי תנועה וחצי עיצור. לא מוגדרת כהלכה והבעתה חסרת הפםק. ז' ז' ז' כדי לעצרה יש לקשר ביניהן. קשר מחבר מלמטה או מלמעלה. מלמטה זה מתקרב ל ט'. וכדי שלא יהיה כלי לדבר אסור יש לצדו הימני מכסה, הממיין ומבדיל בין דבר איסור לדבר היתר. בחינה של תוכו אכל – קליפתו זרק. אפשרות אחרת היא חיבור מלמעלה, חיבור הסוגר כל אפשרות לקשר עם ממד הגובה. רק קשר של כתר ^ , כובע ישועה, היא האפשרות האידיאלית ההופכת חטא להיכל. ומייצבת את הנברא על שווי משקל, ולא על בסיס איתן במציאות, משום שלא תיתכן מציאות פיזית מבוססת על החומר. וכה אמר ה' למשה. אין שלום בתחתונים . מחמת האופי החומרי המורכב מניגודים הזקוקים להשלמה ביניהם. ההשלמה

.2

תיתכן רק על ידי המעורבות מלמעלה על ידי ממד הגובה המשלים ביניהם. ואכן כך עונה משה לבורא : אין העבד, השרוי בתחתונים יכול להשלים את הניגודים שבין מרכיבי החומר. על כך עונה לו הבורא: יש צורך באתערותא דלתתא כדי לעורר אתערותא דלעילא. יש צורך בפניות האדם לעזרה כדי שיהיה ראוי לסייע מלמעלה (היה לך לסייעני) . על כך פונה משה " ועתה יגדל נא כוח ה' וכו'". מכאן להבנת עניין השלום. אין השלום מטבעו של עולם, מחמת עקרון הניגוד הסותר הטבוע בטבעו של עולם החומר, השלום הוא איכות א-לוהית ואינו מרכיב הבריאה השזור במרקם הבריאה הפועל בתוקף חוקי הבריאה. אך ללא שלום אין קיום לבריאה. מכאן שהבריאה חסרה שלמות מתוך עצמה והיא קשורה בטבורה לבורא וממקורה העליון היא יונקת את חיוניותה. ניתוק ממקורה העליון מפסיק את חיוניותה והיא תשבוק חיים.

לאדם חלק רוחני, חלק א-לוה ממעל, והוא הנברא היחיד המסוגל לבנות ולעורר את הרחמים והשפע על ידי התנהגות שיש בה כדי לעורר ולבקש את עזרת השמים. מכאן שהשלום יורד משמים ארצה על ידי החדרת היסוד הא- לוהי אל מרקם הבריאה. יסוד רוחני, שיש בו בלבד כדי להעמיד את הבריאה על רגליה. כך נוצר החטא האינדיווידואלי דרך פניית האדם אל הבורא על ידי הנדר. חטא שיש בו גם מצווה : פנייה אל הבורא ומעורבות נגד הטבע, לכאורה, ולכן הוא חטא, בהיותו כדי לעצור תהליך טבעי, בעוד שמצווה היא פעילות טבעית לשם שמים. המעוטרת בכתב שהוא ממד הגובה המשרה קדושה רוחנית על מציאות טבעית. הוא אינו דוחק את רגליה ואינו בא במקומה אלא מעמידה על רגליה.