הרע   שבטוב.

אי אפשר להוציא את היהודי מן הגלות. צריך להוציא את הגלות מן היהודי. אין להילחם ברע. מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.

בבא בתרא ע"ג. בוא ואראך מתי מדבר:מתי מדבר לא מתו. לפי מדרש זה הם מצויים בתרדמת רוחנית, ולכן אין גופם פעיל. לכשתבוא גאולתם הרוחנית, יתעורר גופם לחיים. מכאן שתבוא הגאולה הארצית רק לאחר שיתעורר העם רוחנית. טעותם של הציונים, כולל הציונים הדתיים, שהתעסקו בגאולת האדמה ודחו מפניה את הגאולה הרוחנית.

עם ישראל. האלשיך הקדוש מחלק בין עם לישראל. עם הם הפשוטים. ישראל הם הטובים, האיכותיים. בנות מואב הכשילו בזנות את הפשוטים. הטובים לא התפתו אלא על ידי בנות מדין שפיתום על ידי בעל פעור וכשנכשלו בבעל פעור, נכשלו גם בבנותיהם, ולכן החמירה התורה בענשם. ,,על נכליהם"... הנכלים התבטאו בעטיפת הרע בטוב. איך התפתו בעבודה זרה. עצתו של בלעם היתה לעטוף את הרע בטוב. בחסד. בלעם נוכח ב,,מה טובו אהליך יעקב" שהמקור לאיכותם היתה ההדדיות ברמה גבוה של ,,ואהבת לריעך כמוך אני ה'" עמד והפריד בין ה"ואהבת... לאני ה'. אהבת הבריות שלא בתיווכו של ממד הגובה אינה מבשרת טובות. היא יכולה לגרום רק רע. ,,חסד הוא" זנות. מעניקה את חסדיה לכל. עצם טיבה של עבודה זרה שהיא עוטפת את הרע בטוב. זו היתה המצאתו הזדונית של בלעם הרשע, ולכן נקרא רשע. הטובים בעם ראו עבודה זרה והגיבו בשלילה. במלחמה ברע, בבזיונה. ולא חשדו שעצם עבודתה בבזיונה. מכאן שאין להילחם ברע, ואף לא להתייחס אליו כלל. הרואה סוטה בקלקלתה, יזיר עצמו מן היין. לא ילחם בה.

בלעם גרם לערב הרע בטוב, ולשימוש בטוב כבסוס טרויאני, לשם החדרת הרע דרכו. פנחס חש בזאת בראותו את זמרי עם המדינים וחש שעליו להתריע על תופעה מסוכנת זו, והיה במילכוד. מצד אחד הבין שאסור להילחם ברע אלא לעסוק בטוב. מכאן הבין שתופעת הקנאות, פסולה, וסופו של הקנאי שיתפס באותו מכשול שנגדו הוא נלחם. מצד שני חש שאין כאן רע מגולה ומוגדר שנגדו אכן אין להילחם. אלא כאן תופעה חדשה ומסוכנת כשלעצמה, של רע במסוה של טוב, ונגד תופעה זו מן הראוי להילחם בקנאות. אבל הבין את הדיאלקטיקה, (הסתירה ההגיונית) שבמלחמתו בתופעה הוא מציית למלכוד של מלחמה ברע, ככל קנאי טועה. ולא ידע מה עליו לעשות. בא לפני משה, ומשה פםל את עצמו מחשש שיראה כנוגע בדבר בגלל אשתו שהיתה בת יתרו. עמד ועשה דין לעצמו, תוך שהוא מביא בחשבון שהוא עלול להיפגע על ידי שבט שמעון, שיטענו שלא היתה התנהגותו על פי ההלכה. עמד ומסר את עצמו לסכנת מות, כדי להזהיר מפני התופעה. לכן כרת עמו ה' ברית שלום, ללמדם שכל הפוגע בפנחס, כמוהו כפוגע במקום ב"ה. שפנחס זכה לנצח את הרע על ידי הטוב דוקא.ניצח את גופו והקריבו, למען האיכות הא-לוהית, שהוא מקור הטוב ואין טוב ללא איכות אלוהית כגרעין מרכזי בו. כך ניצח פנחס את הרע על ידי הגברת הטוב. במקרה שלו היה הגוף מייצג את הרע, והנשמה את הטוב, ולכן זכה לחיי נצח שאינם מוגבלים. בגוף, לפי הדעה שפנחס זה אליהו.

ברית שלום – קנה מדה חדש לטוב ולרע – ממד הגובה. תקף רק במקרה של ספק הילכתי.

כ"א ימים של בין המצרים מקבילים לכ"א ימים טובים בשנה. כולל שבת וראש חודש. ומקביל לכ"א ימים של ראש השנה עד הושענא רבא. ללמדך שימים של בין המצרים יהפכו לימי שמחה

.2

פרשת פנחס תשנ"ט.

כמאמר הרמב"ם בהלכות תענית ,,כל הצומות הללו עתידים להיבטל בימות המשיח, ולא עוד, אלא שהם עתידים להיות יום טוב ושמחה. שנאמר ,,כה אמר ה'.. צום הרביעי, וצום החמישי, וצום השביעי, וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים. והאמת והשלום אהבו" מה שייך הסיום על האמת והשלום, לחזון העתידי, אלא ללמדך שהאמת והשלום, כשהם כרוכים יחד בחבילה של אהבת ה' המביאה לאהבת הבריות, דהיינו, שהגלות תצא מן היהודי, דהיינו שהחיצוניות – הכלים השבורים, שהם מצב הגלות, לא יהוו את היהודי, אלא הטוב האנושי – אלוהי, הוא יביא לידי שלום, מלשון שלמות ואיזון בין עקרון האמת ובין המציאות האנושית (השלום) רק אז יבוא סוף לגלות שהוא הרע שינוצח על ידי הטוב. התעוררות הטוב, האיכותי, תתבטא באהבת יהודי ליהודי, ברמת ההדדיות של ואהבת... אני ה'. ואהבת הבריות תביא לבנין בית המקדש, כשם ששנאת חינם גרמה לחורבן הבית ולגלות. הבורר פסולת מן האוכל אסור. אוכל מן הפסולת מותר. מכאן לפנות תמיד אל החיוב ולא לטפל בשלילה. מעט מן האור...

טוב שאינו יונק היותו מן האלוהות הוא רע במסווה של טוב. מכאן: התורה, רק היא אמת המידה, שתקבע מה הוא רע ומה הוא טוב. דרך ההלכה ברית שלום: שימוש בממד הגובה, אמנם, רק במקרה שקיים ספק הילכתי, וקשה להשתמש בה כקנה מדה לבירור הילכתי מה הוא טוב. מותר וצריך להשתמש בכלי שהעניק הבורא לאדם . כלי ההגיון והשכל הישר.